מי האויב שלי?

 

כשה"אני" בסכנה ויוצא למלחמה על החיים

תחושות של כעס וחוסר אונים או חרדה משתקת כל בן אנוש מכיר.

אבל מה קורה כאשר הרגשות האלו הן בני לוויה קבועים? התחושה היא שצריך להילחם או לברוח מכל אירוע או אדם המקרבים אותי לאזור הסכנה.

לאחר זמן במצטבר אנו חשים מותשים ממלחמת ההישרדות הזאת.

מותשים מהחיים ואפילו מחשבות כמו "נמאס לי לחיות" עלולות לצוץ

במלחמה קיומית חייבים לנצח הרי מדובר על חיים ומוות ואם כך, נקשיח עמדות נשלוף ציפורניים ונלחם… או לפעמים נבחר לברוח הרחק הרחק מאזור הסכנה.

הרי…

אני שווה וקיימת רק אם אני הכי הכי

אני שווה וקיימת רק אם מרוצים ממני

אני שווה וקיימת רק אם אני במרכז ההתרחשות

אני שווה וקיימת רק אם אני בשליטה

הבעיה היא שכשאנו בורחים מהרגש המאיים מהפחד העמוק שבתוכנו בו זמנית אנו בורחים מעצמנו. הריחוק הזה מאפשר לנו לשרוד אבל לאורך זמן הוא מתנקם בנו ובגדול.

להיות רחוק מעצמך, להיות זר לעצמך אין גלות קשה מזו.

הבדידות קשה מנשוא חוסר האונים גדל ועמה גדלה הבריחה וחוזר חלילה…

כשאנו מרוחקים מעצמנו תוצאת הלוואי שקורית מכך פעמים רבות היא שאנו מרוחקים גם מאחרים. כשאנחנו לא חברים קרובים של עצמינו גם אחרים מורחקים מלהיות קרובים אלינו… כי אם יגלו את האמת אוי ואבוי אז מה יקרה?? וככל שהבריחה מתחזקת, המסכות והמחיצות הולכות ומתעבות מעצמי וגם מהזולת..

כך גם במלחמה חזיתית כשאנו כועסים על עצמנו ללא חמלה כותשים את עצמנו עד כדי חוסר אוויר אין לנו יכולת לשמוע צל צילו של מילת בקורת. הכל מאוד עדין. כל מילה שיפוטית או טענה מייד מתפרשים כמשהו אישי נגדנו. הרי מי שגורם לי להרגשת דכאון או פחד דין רודף לו ומצווה עלינו להקדים ולהורגו.

אז מה הפתרון?

בכל מצב הקושי הוא קושי אמיתי. להיות במלחמה זה מעייף נורא. להיות בבריחה גם מתיש ומרחיק אותי מעצמי.

וכשאין לי את עצמי אז איך אפשר בכלל להתמודד עם אתגרי החיים?

הפתרון נעוץ בשאלה הראשונה שהיא שאלת האמת.

האם זאת האמת?

האם זאת האמת שאנו חייבים שיהיו מרוצים מאתנו תמיד ויאהבו אותנו ואם לא חיינו אינם חיים?

כל עוד שהתשובה היא כן זאת האמת. הרי שאין ברירה אלא להמשיך ולחיות בהישרדות. להילחם על כל גרם אהבה על כל גרם אישור שהשני ייתן לי.

הרי אם ה'חמצן' שלי עובר דרכו אז לא נותר לי אלא להשתעבד אליו, להמשיך להיות תלוי בו ובעצם לנצל אותו.

כן כן. זאת לא טעות.

כשאנו מרצים אנו בו זמנית גם מנצלים.

מנצלים את השני למטרות אינטרסנטיות טהורות של חמצן וחיים.

לא.

זה כבר נשמע לא טוב בכלל.

לנצל? אני?

אני זה שבצד של המסכנים, של הפראיירים שמנצלים אותם שדורכים עליהם שלא מעריכם מספיק את מה ההקרבה… איך באחת הפכתי לנצלן הבזוי?!

אז איך אקבל חמצן? ממה?

האמת לא חייבים להמשיך להישאר שם. אלא אם כן זאת הדרך היחידה לחיות ולקבל חמצן.

ואחזיר בשאלה: האם בכלל צריך תנאי כזה או אחר כדי לחיות? כדי לקבל חמצן?

האם הפתרון נעוץ בכך שאחליף פרה בחמור?

אז איך נהיה שווים? איך נהיה קיימים?

במקום להתנות (לש' תנאי) את עצמי בקבלת אישור מהאחר אחליף זאת בתנאי חדש רק להיות עצמאי רק לא להיות תלוי באף אחד יותר לעולם?

ברור שאין כל טעם להחליף תנאי בתנאי כי אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

אז מה, נחיה בלי תנאים בכלל? אז איך נחיה?

מסתבר שנחיה הרבה יותר טוב

באותו רגע שנחיה בלי חמצן מזוייף באותו רגע השיחרור והגאולה כאן.

כשנוותר על אשליית השליטה אז נחיה באמת את המיטב שעולמו של הקב"ה מזמן לנו.

כשנרפה מאיך בדיוק ובאיזה קצב הדברים צריכים לקרות

כשנרפה מהתחשבנויות: הוא חייב לי הרי אני את הנשמה נתתי לו

כשנסכים להפסיק להתווכח עם המציאות אזי הגאולה הפרטית תגיע

כשנסכים לאהוב בלי תנאים את השני וממילא גם את עצמי אזי הרווחה ענקית תשטוף אותנו ונהיה שמחים ומאושרים כי סתם ככה למה לא בעצם? מה? צריך תנאים כדי לשמוח?

הקב"ה נתן לנו את האישור.

בעצם נותנו לנו כאן את החיים. חלק אלוק ממעל.

כשנרפה מהמלחמה כשנצא מתדר ההישרדות אז נהיה פנויים לשמוע את מה שיש לעולם לספר לנו בנחת. לראות בפרופורציה שגם כשהנאמר לא נעים זה לא נורא ואולי יש שמץ של אמת ושווה לאינטרס שלנו לשנות פה משהו

פתאום נהיה פנויים לנשום בנחת ולהנות מכל נשימה ונשימה ברגע הזה ולא להיות בלחץ על הבאה.

פתאום נראה שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותנו אבל לא אפשרנו להם להתקרב כי היינו במלחמה ובבריחה

כשאתה מחייך לעולם העולם מחייך אליך בחזרה.

כדי לקבל אהבה אי אפשר להפחיד כי אז יברחו ממך

כדי לקבל אהבה אי אפשר לברוח כי אז נשאר בודדים

בואו נצא מתדר המלחמה ונזכה באהבה ובקרבה מתוך הרפיה

כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם.

הדפס

האימייל לא יוצג באתר.