מהו המקור האמתי לבעיות הנפשיות? תשכחו ממה שחשבתם

פורסם באתר הידברות

חשבתם שדיכאון או חרדה אלו מצבים בלתי ניתנים למניעה? תופתעו לשמוע שלא תמיד. שרה טרניו, פסיכותרפיסטית (MA) טוענת שאם רק נלמד את עצמנו לחיות נכון – נוכל להצליח למנוע התפתחויות של מחלות נפש שונות. בשיחה מרתקת היא מסבירה איך בדיוק עושים את זה .

 

"בשנים האחרונות יש החמרה בכל סוגי הפרעות הנפש", במשפט זה פותחת שרה טרניו, פסיכותרפיסטית (MA) את השיחה שלנו. ולא, היא לא מדברת רק על דיכאון, אשר הפך בשנים האחרונות לנפוץ בקני מידה מבהילים, אלא גם על תחושות של חרדות, ועל סוגים נוספים של הפרעות נפשיות. "הסטטיסטיקה מראה שבשנים האחרונות אנשים הפכו להיות יותר פגיעים למחלות הנפש".

 

מחירה הכבד של 'הורות הליקופטר'

חוקרים מצביעים על הקשר בין סגנון הורות הליקופטר קרי הורות מסוככת מגוננת מידי על הילד לבין עליה גדולה בבעיות פסיכולוגיות. במצב זה בו אין נפרדות בין ההורה לילד, הגבולות מטשטשים וממילא יש בלבול בלקיחת האחריות האישית. " תופעה זו מתחילה בשלביה הראשונים בגידול הילדים. כאשר התפיסה בחברה המערבית מעמידה כל הזמן את הילד במרכז, וכבר מגיל קטן ההורים מכרכרים סביבו ומשרתים אותו. כך הילד צומח ולומד שהעולם אמור להגיע אליו ולהיות מותאם לצרכיו. תפיסה זו משאירה אותו פגיע לכל סיטואציה שאינה מסתדרת כפי שציפה. הוא התרגל להיות פאסיבי ובאופן לא מודע מצפה שיתחשבו בו. כאשר הילד משליך את האחריות לזולת הוא בעצם חי דרך השני הוא תלוי בשני. ילד שהוא בעל 'מוקד שליטה חיצוני' ז"א שהאמונה שלו היא כי השליטה על חייו נמצא מחוץ לו והוא חווה חוסר אונים וסבל נפשי רב מתייאש מהר מלנסות להתמודד או נלחם בשני בלי פרופורציה למצב. לעומת 'מוקד שליטה פנימי' ז"א קרה משהו מאכזב שלא הסתדר עם הציפיות שלי אני שואל את עצמי: במצב הזה, מה אני יכול לעשות כמיטב יכולתי בנתונים האלו? מוקד השליטה נמצא בתוכו והוא מנהל הרגשתי ותגובתי ולא תלוי בזולת. כהורים נרצה לחזק בילד את תחושת המסוגלות האישית והיא מתחילה מלקיחת אחריות בכל מה שתלוי בי.

עם עניין האחריות אנו נפגשים גם בשנות הלימוד בבית הספר, טרניו מתארת שישנם מצבים בהם הילד לא לקח אחריות כמו אי הכנת שע"ב מורים פונים ישירות להורים, לפעמים אפילו בלי לפנות לילד ישירות ולדרוש ממנו שינוי. ההורה שרוצה בהצלחת ילדו יעשה הכל כדי שיכין את שיעוריו עד כדי להתחנן אליו ואפילו לרדוף אחריו וכך הילד לומד שיש מי שיעבוד בשבילו. התוצאה הכאובה לא מאחרת להגיע אם משהו לא מסתדר בחיים יש את מי להאשים בנוסח אכלו לי שתו לי לקחו לי. אגו כזה הוא רגיש מאוד לכל סיטואציה שלא מסתדרת לפי מידותיו המדויקות.

"מעניין גם לראות", היא מוסיפה, " לפי 'מדרג הצרכים של מאסלו' כי בעוד שבדורות הקודמים אנשים היו בעיקר עובדים למחייתם, כיום לאנשים חשוב יותר לפתח את ה'אני' שלהם בעבודה. מימוש עצמי הפך ל"צורך קיומי". כאשר האדם מעמיד תנאי לקיום שלו לדוגמא 'אני שווה רק אם אני הכי הכי' באותו רגע הוא גוזר על עצמו תנאי מחיה קשים. נקודת המבט הסובייקטיבית, הנכונה באופן יחסי, הופכת לאבסולוטית קיומית מצמצמת את מרחב הבחירה. תפיסת האגו החומרית מגבילה כיוון שהחומר הוא מוגבל. ואז מי שפגע בי אבוי לו הרדיפה אחרי 'המקום שלי' וההכרה בי מחריף. לעומת זאת כאשר ה'אני' מתחבר לחלק הנשמתי 'חלק אלוק ממעל' החיבור הוא לאין סוף ואז הערך הוא בלתי מוגבל ובלתי מצוצמם בלי שום תנאים. ממילא העשיה והתנועה הרגשית תהיה חיובית ואובייקטיבית הרבה יותר וממילא ההתייחסות לבעיות שנוצרות היא עיניינית ולא אישית.

אבל איך זה מתקשר לבריאות הנפשית?

"ההקשר הוא פשוט. בדרך כלל, כאשר אני נמצא במרכז, ומשהו לא מתמלא לפי הציפיות שלי, אני מיד מוצא את מי להאשים, כי אני מצפה שאחרים יתאימו את עצמם אליי, ולא שאני אתאים את עצמי אליהם. כאשר הדברים אינם מתממשים כפי שאני רוצה, זה עלול לפגוע בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלי, וזה עלול להוביל ישירות לקשיים נפשיים מאוד משמעותיים".

 

תחושה של 'טוב מותי מחיי'

קחו לדוגמא את בת שבע, אישה צעירה ונמרצת, בשנות העשרים לחייה, אשר בתקופה האחרונה החלה לעבוד בעבודה חדשה. מאז היא סובלת לעתים קרובות מהתקפים של חרדות. היא מתעוררת מידי כמה שעות בלילה, שטופת זיעה, עם דפיקות לב מואצות, מהרהרת לעתים קרובות באסונות קשים שעלולים לקרות, ולפעמים מוצאת את עצמה יושבת ורועדת ללא שליטה.

כאשר בת שבע הגיעה לרופא המשפחה, הוא המליץ לה לפנות דווקא לפסיכולוגית, ורק שם, מול אשת המקצוע, היא הבינה שהעבודה החדשה היא הטריגר שהדליק את התקפי החרדה. "בת שבע גדלה בבית מעודד ומחמיא, והיא אימצה לעצמה בלי משים דפוס חשיבה מקובע, שהערך שלה נגזר בהתאם למילים המפרגנות שניתנות לה", מסבירה טרניו, "מכיוון שהבוס בעבודה הנוכחית לא נהג להכביר במחמאות, היא מצאה את עצמה רמוסה, מבוהלת ומלאת חרדות".

דוגמא נוספת למצב דומה היא רבקה – אמא לארבעה ילדים, שאחרי הלידה האחרונה החלה לסבול מתסמינים של דיכאון. היא הרגישה דכדוך והתקשתה לקום מהמיטה כדי לבצע פעולות פשוטות. היא בכתה המון ותסכול מילא את סדר יומה. כן, היא סבלה מדיכאון אחרי לידה, אלא שגם כאן טוענת טרניו שיש לכך סיבה, והדיכאון לא הופיע לפתע.

"במקרה של רבקה הדיכאון התחיל מתוך פרשנות פנימית", היא מסבירה, "רבקה אימצה לעצמה במשך החיים הנחות יסוד כמו: 'אני קיימת רק אם חיי בשליטה', או- 'אני שווה רק אם כולם מרוצים ממני', וכדומה. הנחות אלו יכולות מצד אחד לקדם אותה, אך מצד שני – כאשר היא מגיעה לרגע שבו המציאות אינה מאפשרת את מילוי ההנחות, אז היא מרגישה אבודה ממש, עד כדי תחושת אפסיות, וכך סלולה הדרך להיכנס לדיכאון".

וטרניו מדגישה כי גם במקרה של בת שבע וגם במקרה של רבקה – שתיהן חשו כי עולמן קורס עליהן, אך לא העבודה החדשה או הלידה גרמו לכך. "בשני המקרים מה שהוביל לקריסה אלו הנחות היסוד המוטעות שהן אימצו לעצמן כתנאי הכרחי לחייהן. אם לא הייתה לידה, או שלא הייתה עבודה חדשה, אולי טריגר אחר שהיה גורם לכך, כי ברגע שהנחות היסוד שלנו לא מתמלאות, אז בחוויה שלנו זה עלול להיות מסוכן מאוד".זאת מעין 'נבואה שמגשימה את עצמה' תפיסה באמונה מסוימת גורמת לנו להרגיש לטוב או למוטב בהתאמה.

 

הפתרון: לבחור בטוב

ועכשיו מגיעה דווקא הבשורה הטובה, וטרניו מדגישה כי רק ברגע שנבין שכמו שאנחנו בחרנו (באופן לא מודע) בפרשנות שהובילה לסבל, כך נוכל גם לבחור לצאת ממנו, שכן המחשבות והתנאים מעצם היותם סובייקטיביים אינם נכונים.

"זוהי הסיבה שחשוב מאוד לשאוף למושלמות – גם אצלנו וגם אצל הילדים שלנו, אך לזכור תמיד שזהו אינו תנאי לזכות הקיום שלנו בעולם, ועלינו לשאוף להגיע למצב שבו אנו ננהל את המחשבות ומצב הרוח שלנו ולא שהם ינהלו אותנו. לעתים יהיה צורך להיעזר לשם כך בתהליך מקצועי, אך אחר כך תגיע הרווחה הגדולה, והבשורה הטובה ביותר היא שכאשר השינוי כבר נעשה, הבעיות הנפשיות אינן חוזרות על עצמן בשנית בעזרת השם".

ולדעתך יש מספיק מודעות כדי לגשת לטפל?

"האמת היא שבהחלט כן. מגיעות אליי נשים רבות עם בעיות לא פשוטות, אבל הן מודעות לכך שהן זקוקות לעזרה. מצד שני, לצד המודעות, קיים גם הרבה בלבול בנושא. כי התפיסה הרווחת היא שהדיכאון, הכפייתיות, החרדה, או כל קושי נפשי אחר, הופיעו וצמחו מאליהם או בגלל בעלי חמותי אמא שלי אבא שלי הבוס שלי המטען הגנטי שלי. ואיפה אני בכל הסיפור? קורבן של המציאות, או גזירת שמים קשה.

 

סיבה או מטרה

נקודה נוספת שפחות מוכרת היא מנוע המטרה. מה מניע את האדם? האם הסיבה ז"א הגורמים הסביבתיים גנטיים וכד'?

אנחנו יכולים לראות אנשים שונים שעברו חוויות זהות וכל אחד יקח את זה למקום אחר יעשה עם זה דבר אחר. הגורמים הסביבתיים או התורשתיים הם לא הכרח. הדבר שיגזור את גורל האדם בסופו של דבר היא הבחירה שלו. לפי מה אנחנו בוחרים? לפי מה שיקדם את המטרה העומדת לנגד עינינו.

המטרה המרכזית המניעה את כלנו כבנ"א היא המטרה הקיומית של השווי. בשביל להרגיש שווה בנ"א יכול להביא את עצמו למקומות פחות נעימים כדי להוכיח לעצמו ולפעמים גם לאחרים שבלי תנאים מסוימים כמו מחמאות או שליטה במצב וכד' הוא לא יכול לחיות. מבחינה פסיכולוגית, דיכאון הוא מעין מוות רגשי. זאת אמירה מאוד חזקה של האגו שאומרת "טוב מותי מחיי". אם אין לי שווי בקריטוריונים שלי אני לא מסוגל לחיות. כהמן בשעתו שהביא על עצמו מוות כי מרדכי אחד מתוך 127 מדינות 'לא יכרע ולא ישתחווה' לו. המן היה מוכן למות למען האגו שלו.

לפעמים אישה שנמצאת במצב רגיש אחרי לידה או בכל מצב מורכב אחר מרגישה שקשה לה ובאמת לא קל.. לעיתים באופן לא מודע היא תשתמש במצב כדי להצדיק את עצמה בפני עצמה או הסביבה שהיא "לא יכולה". חיה סבלה מדיכאון אחרי לידה בעלה שהיה איש צבא קבע מאוד דאג לה ולקח חופשה כדי להיות אתה. בפגישה חיה העלתה את המצוקה שלה מהדיכאון ויחד עם זאת צפה התנגדות פנימית שהדיכאון יעבור. בתהליך שהיא עשתה הבינה שהיא מרוויחה מהדיכאון את ה'ביחד' עם בעלה שבתפיסתה היה תנאי קיומי. באופן לא מודע במטרה לגייס את הסביבה למעני כדי למלא את האגו לעיתים נהיה מוכנים לשלם מחירים כבדים.

הבעיה הגדולה יותר שכאשר האגו מתמלא מתנאי מוגבל 'הנפש לא תמלא' ואנשים רבים מוצאים את עצמם בחיפוש עצמי אין סופי ואינם מבינים שרק חיבור אמיתי לאני הכי פנימי הנשמתי האין סופי בתוכנו הוא התשובה שתביא מרגוע לנפש.

וטרניו מדגישה כי כאשר רוצים להיחלץ מן המצר, מוכרחים להבין שהטוב אינו תלוי בשום נתון חיצוני בחיים שלנו – לא בבעל, לא בבית הספר של הילדים, לא בעבודה ולא בכלום, אלא רק בעצמנו.מתוך תפיסה של לקיחת אחריות אישית וחיזוק התפיסה של 'מוקד שליטה פנימי'  בו אנחנו מבינים שגם אם אף אחד לא התאים את עצמו אלינו, אלא אנחנו בעצמנו צריכים לדעת איך לנהל את חיינו. בידינו יש את המפתחות שיסייעו לנו להשתחרר מהקושי הנפשי".

הבנה כזו כשלעצמה תפתור את הבעיות שלנו?

הבסיס להכל היא ההבנה הזאת כדי לאפשר לנו להתרומם טפח מעל הקרקע ולחיות גאולה. לצאת מהמיצר הפנימי, מהמצרים הפרטי שלנו לגאולה פרטית", כמובן שכאשר האדם לא מצליח חשוב להיעזר באיש מקצוע כידוע 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' אבל בכל מצב שהוא, ברגע שהאדם מבין שהוא האחראי הבלעדי על חייו, יש לו סיכוי טוב יותר לגמול את עצמו מן הקושי ולהתחיל דרך חדשה".

הדפס
האימייל לא יוצג באתר.