פורסם בהידברות

סוד נשיאת ההפכים

כשאמא מרגישה שהיא לא יכולה לסבול את הילד שלה ומרגישה כלפיו דחיה. זה מאוד עצוב. זה כואב מאוד לאמא להרגיש ככה. הרבה פעמים אחרי קילוף פני הסיפור, מגיעים לרוד פנימי יותר, מבינים שהילד הזה הפוך מאמא שלו. ממש האנטי-תזה שלה. מתברר שהאמא הזאת חרוצה במיוחד ויש לה אידיאולוגית חיים מבוססת על החריצות ותולדותיה. הבן היקר שלה מביא עצלות. זאת תעודת הזהות שלו. והיא מספרת כמה שדיברה אתו ונאמה לו והטיפה לו בגנות העצלות ובשבח החריצות הוא לא השתנה. להיפך רק גרם לה לתסכול וכעס כלפיו. הילד רק דוחה כל מטלה אפשרית. "אין לו כח", צריך להמריץ אותו ולדרבן אותו ללא הרף. היא מותשת. ושואלת אם יש פתרון…

ולעיתים, מתברר סיפור אחר לחלוטין, האמא מרגישה חנוקה. מהבת שלה שמזכירה לה את עצמה. האם, הזורמת כיום, עשתה עבודה עם עצמה והיא כבר לא בתקיעות ממנה סבלה בתור ילדה. התקיעות והתבניתיות של ביתה, מזכירים לה את חוסר הזרימה שלה בחברה כילדה, בשידור חוזר. כל פעם שבתה נתקעת ועושה עסק ממשהו, שלכאורה לא צריך לעשות ממנו עניין, האם מתפוצצת בתוכה. כשהיא שומעת דברי שבח והערכה מהמורות היא לא מחשיבה אותם. "כי מה זה שווה? הרי היא ילדה תקועה, תבניתית, איך היא תסדר בחיים בצורה הזאת"?

כל הורה בלא מודע, מחפש בילדיו את הדומה והשונה ממנו. כשאמא מרגישה שילד שלה מקפיץ אותה ולא משנה מה הוא יעשה, זה סימן שיש כאן תכונה שהיא מאויימת ממנה בתוכה. וממקום מכווץ בנפש, אף עצה בגרוש לא תעזור. זהו אפקט המראות. כשאני לא מקבלת בתוכי תכונה שלי, כשאני שוללת את עצמי על התבניתיות שבי, על החרדתיות שלי, על חריגה מהסדר הקבוע, ואני נפגשת עם התכונה הזאת עם ביתי אני לא יכולה לסבול זאת. וזה טבעי. וכאן יש לי הזדמנות שה' זימן לי במסלול ההורות שלי, להרחיב את עצמי. לקבל את עצמי ולהרפות.

כך גם כשאני פוגשת אצל הבן שלי ה"עצלן", תכונה הפוכה ממני, אני שוללת אותו, שופטת את השונה ממני, אני מייחסת לתכונה שלי מעלות ולהפוך ממני אני מתייגת אותו, במילה בעלת קונוטציה שלילית כמו עצלן.

נתבונן על האמא החרוצה. יתרונות החריצות ברורים לה. החריצות מאפשרת הספקים, מביאה להישגים ולסיפוק, מעניקה חיות, תנועה, עשיה והתקדמות, יש זרימה בבית ובכל תחום.. מאפשרת מיקוד בהירות. באה ביחד עם סדר וארגון.

לעומת העצלות, שהיא בדיוק להיפך. לא מאפשרת התקדמות ליעדים. דברים נתקעים. היא משבשת את סדר היום..

איך נצליח לחיות בשלום עם עצמינו, עם ילדינו, למרות ההפכים הללו שאנו נושאים בתוכנו ומחוצה לנו?

קודם נשאל מהו שלום?

האם שלום הינו מצב שדומה לדומה מסתדר? או שונה עם שונה חי בהרמוניה? ברור לחלוטין ששלום -המושג במלואו- הינו שלום בין הפכים. היכולת לראות את השוני ולחיות איתו ביחד, זה השלום בשיא תפארתו.

הקב"ה נקרא שלום. מלש' שלם. יש בו חסד וגבורה, עונג לעומת התגברות, מלכות ושפלות וכן הלאה. מה' אנו למדים את סוד נשיאת ההפכים ובכך אנו רוצים להדמות לו. לשאוף להרחיב את ה"אני" המצומצם שלנו ולהצליח להכיל בתוכנו גם את ההפוך לנו. אם אנחנו לא מצליחים לראות את היתרונות לתכונה המנוגדת לנו, זה סימן עבורנו שאנו בעצם חיים בצורה צרה וחלקית ביותר. עיוורון סלקטיבי כלפי חלק משמעותי במציאות.

נשיאת הפכים. בהתחלה קשה לעכל ולהבין כיצד זה אפשרי.

ילד קטן בא לאמא שלו ובוכה לה: "אמא את אוהבת אותי"? "בטח"! היא מגיבה. "איך זה יכול להיות? את צעקת עלי מקודם".. "נכון" עונה לו האם. "אני גם אוהבת אותך ויחד עם זאת כועסת עליך שעשית משהו שאני לא מרשה"… המח הקטן מתקשה לעכל את הסוד הזה של גם וגם.

אז כיצד זה אפשרי?

הניגודיות כ"כ חזקה ושוללת את ההיפך מאתנו. חריצות מול עצלות. איך אפשר לרצות להיות עצלן?

נתחיל בהבנה אקסיומתית: לכל תכונה יש מעלות וחסרונות במידה שווה. זה שאני מייקרת את הזרימה ושוללת את התבניתיות לא מורידה עדיין ממעלת התבניתיות. ולא מורידה מחסרונות הזרימה. זה שאני קוראת להיפך מחריצות עצלות ואני מכווצת מולה רגשית, מספר לי פה סיפור על עצמי. סיפור סובייקטיבי אישי שלי שהוא רק חלק מהמציאות אבל לא כולה.

נקודת המוצא שלנו היא שכל מידה או תכונה מביאה אתה בהכרח מידות מצרניות שהולכות אתה ביחד. לדוגמא, כעס הולך עם רצון לשליטה אבל גם עם רצון לחולל שינוי ועם חוש צדק ורגישות…

נתבונן על מעלות העצלות. מה היא מביאה אתה ביחד, בעסקת חבילה אחת?

עצלות נותנת שהות והתבוננות, מעניקה מרחב אישי, סבלנות ואורך רוח לתהליכים, מאפשרת שיקול דעת ומתינות לפני תגובה, מכבדת לא שופטת, התוצאה הרפיה ורוגע….

בעצם אולי אפשר לנסות להחליף את המילה עצלות, בעלת המשלב הנמוך, למילה בעלת משלב גבוה יותר?

בכך נרחיב את נקודת ההסתכלות שלנו. בכך נרחיב את היכולת הנפשית שלנו ביכולת נשיאת ההפכים. ביכולת גמישות נפשית להשתמש בתכונות מנוגדות לפי הצורך בכל סיטואציה. לווסת כמו בכפתור הווליום את התכונה לפי המתבקש. להעלות את מידת עצלות כשצריך להרפות מעשיה ובכך לאפשר לתהליכים לקרות. בהורות, במיוחד זה בריא. לקחת צעד אחורה, לשחרר שליטה. לאפשר לילדים לקחת אחריות.

הרי אם תבניתיות נבראה, יש לה מקום של כבוד בעולם. נכון יש לה חסרונות ברורים של תקיעות לפעמים וחוסר גמישות, אך גם הרבה סדר, שמאפשר שקט נפשי בלי להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם. נכון, אין בה הרבה יצירתיות או זרימה, אך היא מעניקה הרבה יציבות ומהווה משענת איתנה.

כן גם לי כאמא יש מה ללמוד ולקבל השראה מהילד שלי. כמובן, עדיין אני מופקדת על החינוך של בני. קרי ללמד אותו להרחיב את עצמו, את נקודת מבטו- לא להיות מאויים מהחריצות, מהעשיה. להיות עם גמישות נפשית. פתיחת האופציה לגם וגם לפי הצורך המתבקש, זוהי בריאות הנפש במיטבה! אך לימוד כזה מתרחש מתוך פיוס עם עצמי, מתוך שלום, שנעשה עם התכונות המנוגדות בתוכי.

אם כולם היו זורמים או כולם היו חרוצים, לאיפה העולם היה מגיע?! לכל תכונה יש מקום. אש ומים, רוח ועפר. הקב"ה ברא את העולם עם הפכים. בלעדיהם אין קיום לעולם.

ההבנה הזאת יוצרת רוך. מאפשרת הכלה לעצמנו, לילדנו. מתוך כך אפשר לחיות את החיבור למקור שהכל שלו, ללא ייסורי מצפון המבלבלים את הדעת ומסיחים מהאמת והישר. כי כך רוצה אותנו ה', בדיוק כך. חלקיים, עובדים ומתרחבים. בדרך. העולה בית קל.

פורסם בהידברות

ייסורי מצפון לא מקדמים אותנו כהורים ולא מגינים יותר על ילדינו.

הורים המאשימים את עצמם בכישלונם של ילדם משלמים על כך מחיר כבד, הם מוחלשים יותר ואין להם כח וסבלנות להיות במקום ההורי.

הורים המאשימים את עצמם על מצבו המדורדר של הילד מבחינה רוחנית או נפשית, מותשים כ"כ עד כדי שהם רק רוצים לברוח או להיעלם לפחות לכמה ימים מהזירה.

למה בכל אופן אנחנו אוחזים ברגשות האשם חזק כ"כ?
רגשות אשם נותנים לנו אשליה שאנו מכפרים על טעיות שלנו כהורים.
בסבל הזה מרגשות אשם, אני "מכפרת" על הטעיות והפגמים שלי כאמא.
כך מתקיים מעגל קסם שלילי המשחזר את עצמו שוב ושוב: טעות אומללה – רגשות אשם – החלשה הורית – יותר טעיות -תגובה רגשית – שוב האשמה עצמית וחוזר חלילה…!
בהפוך על הפוך לעיתים, הסבל מרגשות האשם הקשים, משרת אותנו באופן לא מודע ונותן לנו "היתר" להישאר במקום הסובל והמסכן. ביצת המסכנות חמימה וסוחפת והיא מעניקה "פטור" מלקיחת אחריות על מה שכן ביכולתנו לעשות.

כיצד ניתן לצאת ממעגל הקסם השלילי הזה?

רגשות אשם נולדים כאשר לקחתי אחריות שהיא לא שלי.

כשאמא לוקחת אחריות לא שלה על הילד שלה, זה נותן לה אשליה מתוקה של שליטה במצב.

לעולם לא נוכל באמת לקחת אחריות של מישהו אחר. קו אחריות הוא ברור אך בלתי נראה ביני לבין ילדי. ברגע שאני מתבלבלת ונכנסת לאשליה שאוכל לנהל לילד שלי את יחסיו החברתיים או שע"ב שלו, אני עוברת את הגבול הזה. אך התוצאה לא מאחרת לבוא…

אפשר גם לקרוא לזה: התעסקתי בעסק לא שלי.

ביירון קייטי (שיטת העבודה), מציעה לבחון את תפיסת המציאות שלנו לפי 3 סוגי 'עסקים': העסק שלי, העסק של השני והעסק של ה'.

בכל פעם שאני מתעסקת בעסק לא שלי, קורים 2 תוצאות:
1. אני מתוסכלת וחסרת אונים כי אין לי שליטה על העסק של ילדי

בעסק שלי יש רק את מה שביכולת שלי והם המעשים שלי, הדיבורים שלי והמחשבות שלי בלבד! כשאני מתעסקת בעסק של הילד שלי ולוקחת אחריות על שע"ב שלו במקומו, אני בעצם מתעסקת עם משהו שהוא לא בתחום היכולת שלי. באותו רגע אני גוזרת על עצמי חיי צער וסבל.

אף אחד, לא באמת יכול, לקחת אחריות ולנהל למשהו את הקשרים החברתיים שלו. אין לי אפשרות כאמא לעשות זאת, גם אם אני מאוד רוצה. בדיוק כמו, שאף אחד לא יכול לנהל את קשרי החבריים או את האחריות שלי בנוגע לעבודות הבית שלי..
איך קורה, שכאמא אני מאמינה לאשליה המתוקה והבלתי סבירה, שאוכל גם אוכל, לקחת אחריות על תפקודו החברתי או אחריותו הלימודית של ילדי?!

2.  כשאני מתעסקת בעסק של ילדי, אוטומטית אני לא מתעסקת בעסק שלי, מה שכן באחריותי.
כשאני לוקחת אחריות לא שלי, אני זזה מהמקום שלי ולא לוקחת אחריות על מה שכן ביכולת שלי.
אני לא יכולים להיות בו זמנית בשני 'עסקים'. אני יכולה להיות או בעסק שלי או של ילדי.
כשאני חוזרת בחזרה לעסק שלי, אני יכולה לשאול את עצמי, מה התפקיד שלי כאן כאמא של יוסי, שלא מצליח לנהל נכון את קשריו החברתיים?

לפעמים התשובה תהיה רק להקשיב לו ולפעמים להחזיר לו בשאלה את האחריות: מה אתה יכול לעשות? לפעמים לתת לו קצה רעיון שהוא ייקח אתו הלאה ולפעמים אפעל מאחורי הקלעים יותר כי זה תפקידי.

כל השאלה היא- מה הטובה האמיתית של יוסי? מה באמת יכין אותו להסתדר מעצמו בעתיד ולתרום לחברה?
מעמדה פנימית נכונה בנפש אפשרי להגיב ולפעול בצורה מאוזנת, להיות שם בשבילו, אך יחד עם זאת לא לקחת אחריות במקומו.

לסיכום, להיות עסוקה ברגשי אשמה, יוצר אשליה, שאני בכך אמא טובה ו"משחרר" אותי מלהתאמץ להבין מה כן נכון כרגע לעשות..?
כשאני בעמדת שליחות, אראה מתי נכון לתת מילים טובות ומתי מילות גבול אסרטיביות, מתי להפעיל את התוקף ומתי את הרוך.
נכיר ביכולת המוגבלת שלנו כהורים ויחד עם זאת נעשה את תפקידנו נאמנה במה שכן ביכולתנו לעשות ולהשפיע!
להיות במקום הזה נקרא האומץ להיות לא מושלם, זה לחיות ענווה. כשאנו מכירים בכך קורה משהו משחרר בנפש.
שנזכה לגדול ולגדל את ילדנו מתוך שמחה, שחרור ודיוק בתפקיד ההורי ב"ה.

פורסם בכיכר השבת 

הורות ללא נקיפות מצפון
יש בכלל דבר כזה??
יש הטוענים שרגשות האשם, נולדים יחד עם התינוק…
ויהיו כאלה שיטענו שלא כדאי לוותר עליהם.
הורים רבים מדי סובלים מרגשות אשם ובכל זאת לא מוכנים לשחרר אותם. הורים אלו טוענים כי ייסורי המצפון מגינים עליהם, שלא יעשו טעויות חמורות יותר.
וכאן נשאלת השאלה,

האם רגשות אשם קידמו יותר את אותם הורים? שמרו עליהם שלא יעשו טעיות? אם כן, כנראה שיש להם מקום ותפקיד.
נסתכל קצת אחורה על התהפוכות, שההורות עברה, מקיצוניות של סמכות בלתי מעורערת ועד להורות חסרת בטחון כיום.

איך הגענו הלום?

אם בעבר, אמא היתה אמא. בטוחה בעצמה, בין אם היא טועה ובין אם היא צודקת. כיום קמו לה מתחרים. יועצים חדשים לבקרים, שיטות אין סוף, סותרות ומבלבלות,

אמצעי התקשורת מוצפים במידע רב שאפשר ללכת לאיבוד.

השיח המקצועי, מוצף היום באמצעי תקשורת מגוונים, שהתפתחו מאוד בשנים האחרונות. המידע הנגיש והשפע הרב בידע, לעיתים תורם לתחושת הבלבול, איך אדע איזו שיטת טיפול מתאימה לחרדה של הבת שלי?
והעיקר, הדובדבן שבקצפת, ההורים חשים תחת זכוכית מגדלת של אנשי המקצוע הזורעים אימה בעצם ידיעת קיומם, הפחד מהרווחה, טיפת חלב ועוד..

בעולם המערבי, הורים מדווחים כי יש להם תחושה תמידית של מתח מפני עין הבוחנת אותם, כל רגע נתון בשאלה הקיומית: האם אני ראויה להיות אמא???

המהפכה הדמוקרטית, בסוף המאה ה19, השפיעה לא רק לטובה, על מעמד הפועל הפשוט אלא נכנסה בדלת האחורית לתא המשפחתי ושם יצרה בלבול מעמדות. אם לכאורה כולם שווים, "מי אני, שאגיד לילד שלי מה לעשות? " האם מותר להגיד לילד שלי, שיביא לי כוס מים או שזה נקרא שהוא משרת שלי?". "אני לא רוצה שהבת שלי תגדל עם תחושת קיפוח,

שעבדה מידי קשה ועזרה לי עם הילדים.."

הבלבול בין שוויון בערך חיי אדם לבין ההיררכיה, יצרה מתירנות חוצת תרביות.

כאשר לא מובן מאליו, שכל מי שבהיררכיה מעלי, אני אמורה לכבד, גם אם אני לא מסכימה איתו- מביא לבעיות חינוכיות לא קלות ולחוסר בטחון הורי ומורי.

האם, רק אם אני צודקת, שנתתי לה עונש, אז אני ראויה להיות אמא ואם לא, אז לאו. איך תהיה לבת שלי אמא? ואיך אני כאמא, אצליח לחנך לערכים למידות, בלי שאני במקום שלי, כאמא בהיררכיה?

בלי בטחון הורי, בלי סמכות, א"א לחנך.

ריבוי הגישות בטיפול, שלפעמים הן אפילו סותרות, מוצאות את ההורה הממוצע, נבוך מול שאלות התפתחות נורמליות. "אם אגמול עכשיו את הילד אולי זה יעשה לו חסך?" ואולי הפוך: "אולי, אם לא אגמול אותו אז ירגיש, שלא סומכים עליו ואני אצא אגואיסטית ואי שם הוא ידבר עלי, על אמא שלו בעוד 25 שנה עם הפסיכולוג?"

לסיכום, ריבוי הגישות בטיפול וההצפה במידע בכלי התקשורת, המהפכה הדמוקרטית ותחושת זכוכית המגדלת על ההורים, כל אלו מובילים אותנו לתחושה שההורות שלנו מותנת. אם.. אז. אם אדע תמיד לעשות את הדבר הנכון, אז אני אמא ראויה להיות.

עם תנאים להורות, אנחנו מאבדים את הביטחון ההורי ואת האינטואיציה ההורית הטבעית.

מה הפתרון?

להיות בביטחון במקום שלנו. זוהי סמכות הורית.

עלינו לחזור למקום הטבעי שלנו, למקום שלנו בהיררכיה, בשרשרת הבין דורית, בו אנו מופקדים על החינוך של הדור הבא.

בלי להיבהל ובלי להתבלבל מריבוי הקולות והמצפונים המחלישים. נעצים אחד את השני ונתחזק!

סמכות הורית היא כזאת, המשדרת גם ביטחון ובהירות בחינוך וגם חדירות עם גמישות לפי שיקול דעת ההורה.

מותר להורה להחליט מה מתאים ונכון לו כהורה ולהרשות לילד שלו גם אם לפעמים העניין חורג מהחלטתו הראשונית.

נזכור כי ילד בריא, הוא ילד שיש לו הורה בטוח במקומו. עדיף לילד- הורה טועה, מהורה שקוף.

פורסם ב'משפחה'

מאחורי הדיכאון
"דיכאון אחרי לידה אינו גזירה משמיים", טוענת שרה טרניו, פסיכותרפיסטית במרפאת בית חם ירושלים, ומסבירה מה באמת מסתתר מאחורי הדיכאון וכיצד ניתן להתמודד עמו * דיכאון אחרי לידה – לא מה שחשבתן!

רבקה היא אישה נמרצת, עובדת במשרה מלאה ואם למשפחה ברוכה. לפני כחודשיים היא ילדה את בתה השביעית, ומאז מצב רוחה מרומם. היא חשה כיצד ברכה מיוחדת שורה בביתה ועל אף הקשיים, העומס, הבלגן והעייפות האינסופית, היא חשה מאושרת.
נחמה אף היא אישה נמרצת ועובדת, אם למשפחה ברוכה, אשר לפני כחודשיים ילדה את בתה השביעית. גם לה יש עומס, בלגן ועייפות אינסופית, ולא, היא ממש אינה חשה מאושרת, היא רואה איך הבית שהיה תמיד בשליטה מתפרק לו, שום דבר אינו במקום וכך היא מרגישה דווקא דכדוך ומתקשה לקום מהמיטה כדי לבצע פעולות פשוטות. היא בוכה המון ותסכול ממלא את סדר יומה.
כן, נחמה סובלת מתופעה ידועה המכונה "דיכאון אחרי לידה",  ואם תמהתם כיצד ייתכן ששתי נשים בעלות נתונים כה זהים, מגיבות ללידה באופן שונה, כדאי שתשמעו את הסברה המרתק של שרה טרניו, פסיכותרפיסטית במרפאות בית חם.

הגורם: הנחות יסוד שגויות
"חשוב להבין כי דיכאון מתחיל מפרשנות פנימית", מבהירה טרניו, "דיכאון הוא רגש, ורגש הוא תמיד תוצאה של החשיבה שלנו את תפיסת המציאות. כיצד קורה שאשה מסוימת דווקא תרגיש דיכאון אחרי לידה?" היא שואלת, ומשיבה: " במשך החיים אימצנו הנחות היסוד מוטעות בחלקן לא מודעות, ואנו מתנהלים על פיהן, או ליתר דיוק – מנהלים את עצמנו למענן.
"כך למשל, הנחות יסוד כמו: 'אני קימת רק אם חיי בשליטה', או- 'אני שווה רק אם כולם מרוצים ממני'. אותה אישה תהיה מכוונת מטרה בכל פעולותיה להשיגם. הנחות אלו יכולות מצד אחד לקדם אותה, אך מצד שני – כאשר היא מגיעה לרגע בו המציאות אינה מאפשרת את מילויה, אז היא מרגישה אבודה ממש, עד כדי תחושת אפסיות וזוהי בדיוק הדרך להיכנס לדיכאון.
"התקופה שמגיעה אחרי הלידה היא תקופה רגישה מאוד", ממשיכה טרניו, "הן מבחינת החולשה וההורמונים המשתוללים והן מבחינת השינוי המשמעותי המתרחש בחיים – כאשר תינוק חדש מצטרף, הבעל שלא תמיד מגיב כצפוי, וההוצאות הכספיות החדשות.
"לא הלידה עצמה גורמת לדיכאון, אלא הנחת היסוד המוטעית שנחמה אימצה לעצמה כהכרחי לחייה, שהפעם לא התמלא וכך היא מרגישה לא שווה, ללא זכות קיום בעולם. שש לידות קודמות הצליחה נחמה להחזיק את הבית ולחוש שליטה בחייה ובשביעית, אומנם דברים יצאו קצת משליטה אך הנחת היסוד המוטעית היא זו שגרמה לנחמה לאבד את תחושת החיוניות בחייה ולהרגיש עצבות עמוקה עד כדי 'טוב מותי מחיי'. כך שתי נשים בעלות נתונים זהים מבחינת רמה כלכלית, מספר ילדים, אורח חיים, וכדומה, ובכל זאת – אחת מהן סובלת מדיכאון והשנייה לא. כי הדיכאון אינו נגרם מהתנאים חיצוניים, אלא מתוך התפיסה הפנימית את המציאות".

 הפתרון: לבחור בטוב
וטרניו מדגישה כי רק ברגע שנבין שכמו שאנחנו בחרנו (באופן לא מודע) בפרשנות שהובילה לסבל ולדכאון, כך נוכל לצאת ממנו. המחשבות והתנאים מעצם היותם סובייקטיביים אינם נכונים. מאוד חשוב לשאוף למושלמות אך זה אינו תנאי לזכות הקיום שלנו בעולם. השאיפה להגיע למצב שאנו ננהל את המחשבות והמצב רוח שלנו ולא שהן ינהלו אותנו. לעתים יהיה צורך להיעזר לשם כך בתהליך מקצועי אך אחר כך תגיע הרווחה הגדולה, והבשורה הטובה ביותר היא שכאשר השינוי נעשה, הדיכאון אינו חוזר על עצמו בשנית בעז"ה.

פורסם באתר הידברות

חשבתם שדיכאון או חרדה אלו מצבים בלתי ניתנים למניעה? תופתעו לשמוע שלא תמיד. שרה טרניו, פסיכותרפיסטית (MA) טוענת שאם רק נלמד את עצמנו לחיות נכון – נוכל להצליח למנוע התפתחויות של מחלות נפש שונות. בשיחה מרתקת היא מסבירה איך בדיוק עושים את זה .

"בשנים האחרונות יש החמרה בכל סוגי הפרעות הנפש", במשפט זה פותחת שרה טרניו, פסיכותרפיסטית (MA) את השיחה שלנו. ולא, היא לא מדברת רק על דיכאון, אשר הפך בשנים האחרונות לנפוץ בקני מידה מבהילים, אלא גם על תחושות של חרדות, ועל סוגים נוספים של הפרעות נפשיות. "הסטטיסטיקה מראה שבשנים האחרונות אנשים הפכו להיות יותר פגיעים למחלות הנפש".

מחירה הכבד של 'הורות הליקופטר'

חוקרים מצביעים על הקשר בין סגנון הורות הליקופטר קרי הורות מסוככת מגוננת מידי על הילד לבין עליה גדולה בבעיות פסיכולוגיות. במצב זה בו אין נפרדות בין ההורה לילד, הגבולות מטשטשים וממילא יש בלבול בלקיחת האחריות האישית. " תופעה זו מתחילה בשלביה הראשונים בגידול הילדים. כאשר התפיסה בחברה המערבית מעמידה כל הזמן את הילד במרכז, וכבר מגיל קטן ההורים מכרכרים סביבו ומשרתים אותו. כך הילד צומח ולומד שהעולם אמור להגיע אליו ולהיות מותאם לצרכיו. תפיסה זו משאירה אותו פגיע לכל סיטואציה שאינה מסתדרת כפי שציפה. הוא התרגל להיות פאסיבי ובאופן לא מודע מצפה שיתחשבו בו. כאשר הילד משליך את האחריות לזולת הוא בעצם חי דרך השני הוא תלוי בשני. ילד שהוא בעל 'מוקד שליטה חיצוני' ז"א שהאמונה שלו היא כי השליטה על חייו נמצא מחוץ לו והוא חווה חוסר אונים וסבל נפשי רב מתייאש מהר מלנסות להתמודד או נלחם בשני בלי פרופורציה למצב. לעומת 'מוקד שליטה פנימי' ז"א קרה משהו מאכזב שלא הסתדר עם הציפיות שלי אני שואל את עצמי: במצב הזה, מה אני יכול לעשות כמיטב יכולתי בנתונים האלו? מוקד השליטה נמצא בתוכו והוא מנהל הרגשתי ותגובתי ולא תלוי בזולת. כהורים נרצה לחזק בילד את תחושת המסוגלות האישית והיא מתחילה מלקיחת אחריות בכל מה שתלוי בי.

עם עניין האחריות אנו נפגשים גם בשנות הלימוד בבית הספר, טרניו מתארת שישנם מצבים בהם הילד לא לקח אחריות כמו אי הכנת שע"ב מורים פונים ישירות להורים, לפעמים אפילו בלי לפנות לילד ישירות ולדרוש ממנו שינוי. ההורה שרוצה בהצלחת ילדו יעשה הכל כדי שיכין את שיעוריו עד כדי להתחנן אליו ואפילו לרדוף אחריו וכך הילד לומד שיש מי שיעבוד בשבילו. התוצאה הכאובה לא מאחרת להגיע אם משהו לא מסתדר בחיים יש את מי להאשים בנוסח אכלו לי שתו לי לקחו לי. אגו כזה הוא רגיש מאוד לכל סיטואציה שלא מסתדרת לפי מידותיו המדויקות.

"מעניין גם לראות", היא מוסיפה, " לפי 'מדרג הצרכים של מאסלו' כי בעוד שבדורות הקודמים אנשים היו בעיקר עובדים למחייתם, כיום לאנשים חשוב יותר לפתח את ה'אני' שלהם בעבודה. מימוש עצמי הפך ל"צורך קיומי". כאשר האדם מעמיד תנאי לקיום שלו לדוגמא 'אני שווה רק אם אני הכי הכי' באותו רגע הוא גוזר על עצמו תנאי מחיה קשים. נקודת המבט הסובייקטיבית, הנכונה באופן יחסי, הופכת לאבסולוטית קיומית מצמצמת את מרחב הבחירה. תפיסת האגו החומרית מגבילה כיוון שהחומר הוא מוגבל. ואז מי שפגע בי אבוי לו הרדיפה אחרי 'המקום שלי' וההכרה בי מחריף. לעומת זאת כאשר ה'אני' מתחבר לחלק הנשמתי 'חלק אלוק ממעל' החיבור הוא לאין סוף ואז הערך הוא בלתי מוגבל ובלתי מצוצמם בלי שום תנאים. ממילא העשיה והתנועה הרגשית תהיה חיובית ואובייקטיבית הרבה יותר וממילא ההתייחסות לבעיות שנוצרות היא עיניינית ולא אישית.

אבל איך זה מתקשר לבריאות הנפשית?

"ההקשר הוא פשוט. בדרך כלל, כאשר אני נמצא במרכז, ומשהו לא מתמלא לפי הציפיות שלי, אני מיד מוצא את מי להאשים, כי אני מצפה שאחרים יתאימו את עצמם אליי, ולא שאני אתאים את עצמי אליהם. כאשר הדברים אינם מתממשים כפי שאני רוצה, זה עלול לפגוע בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלי, וזה עלול להוביל ישירות לקשיים נפשיים מאוד משמעותיים".

תחושה של 'טוב מותי מחיי'

קחו לדוגמא את בת שבע, אישה צעירה ונמרצת, בשנות העשרים לחייה, אשר בתקופה האחרונה החלה לעבוד בעבודה חדשה. מאז היא סובלת לעתים קרובות מהתקפים של חרדות. היא מתעוררת מידי כמה שעות בלילה, שטופת זיעה, עם דפיקות לב מואצות, מהרהרת לעתים קרובות באסונות קשים שעלולים לקרות, ולפעמים מוצאת את עצמה יושבת ורועדת ללא שליטה.

כאשר בת שבע הגיעה לרופא המשפחה, הוא המליץ לה לפנות דווקא לפסיכולוגית, ורק שם, מול אשת המקצוע, היא הבינה שהעבודה החדשה היא הטריגר שהדליק את התקפי החרדה. "בת שבע גדלה בבית מעודד ומחמיא, והיא אימצה לעצמה בלי משים דפוס חשיבה מקובע, שהערך שלה נגזר בהתאם למילים המפרגנות שניתנות לה", מסבירה טרניו, "מכיוון שהבוס בעבודה הנוכחית לא נהג להכביר במחמאות, היא מצאה את עצמה רמוסה, מבוהלת ומלאת חרדות".

דוגמא נוספת למצב דומה היא רבקה – אמא לארבעה ילדים, שאחרי הלידה האחרונה החלה לסבול מתסמינים של דיכאון. היא הרגישה דכדוך והתקשתה לקום מהמיטה כדי לבצע פעולות פשוטות. היא בכתה המון ותסכול מילא את סדר יומה. כן, היא סבלה מדיכאון אחרי לידה, אלא שגם כאן טוענת טרניו שיש לכך סיבה, והדיכאון לא הופיע לפתע.

"במקרה של רבקה הדיכאון התחיל מתוך פרשנות פנימית", היא מסבירה, "רבקה אימצה לעצמה במשך החיים הנחות יסוד כמו: 'אני קיימת רק אם חיי בשליטה', או- 'אני שווה רק אם כולם מרוצים ממני', וכדומה. הנחות אלו יכולות מצד אחד לקדם אותה, אך מצד שני – כאשר היא מגיעה לרגע שבו המציאות אינה מאפשרת את מילוי ההנחות, אז היא מרגישה אבודה ממש, עד כדי תחושת אפסיות, וכך סלולה הדרך להיכנס לדיכאון".

וטרניו מדגישה כי גם במקרה של בת שבע וגם במקרה של רבקה – שתיהן חשו כי עולמן קורס עליהן, אך לא העבודה החדשה או הלידה גרמו לכך. "בשני המקרים מה שהוביל לקריסה אלו הנחות היסוד המוטעות שהן אימצו לעצמן כתנאי הכרחי לחייהן. אם לא הייתה לידה, או שלא הייתה עבודה חדשה, אולי טריגר אחר שהיה גורם לכך, כי ברגע שהנחות היסוד שלנו לא מתמלאות, אז בחוויה שלנו זה עלול להיות מסוכן מאוד".זאת מעין 'נבואה שמגשימה את עצמה' תפיסה באמונה מסוימת גורמת לנו להרגיש לטוב או למוטב בהתאמה.

הפתרון: לבחור בטוב

ועכשיו מגיעה דווקא הבשורה הטובה, וטרניו מדגישה כי רק ברגע שנבין שכמו שאנחנו בחרנו (באופן לא מודע) בפרשנות שהובילה לסבל, כך נוכל גם לבחור לצאת ממנו, שכן המחשבות והתנאים מעצם היותם סובייקטיביים אינם נכונים.

"זוהי הסיבה שחשוב מאוד לשאוף למושלמות – גם אצלנו וגם אצל הילדים שלנו, אך לזכור תמיד שזהו אינו תנאי לזכות הקיום שלנו בעולם, ועלינו לשאוף להגיע למצב שבו אנו ננהל את המחשבות ומצב הרוח שלנו ולא שהם ינהלו אותנו. לעתים יהיה צורך להיעזר לשם כך בתהליך מקצועי, אך אחר כך תגיע הרווחה הגדולה, והבשורה הטובה ביותר היא שכאשר השינוי כבר נעשה, הבעיות הנפשיות אינן חוזרות על עצמן בשנית בעזרת השם".

ולדעתך יש מספיק מודעות כדי לגשת לטפל?

"האמת היא שבהחלט כן. מגיעות אליי נשים רבות עם בעיות לא פשוטות, אבל הן מודעות לכך שהן זקוקות לעזרה. מצד שני, לצד המודעות, קיים גם הרבה בלבול בנושא. כי התפיסה הרווחת היא שהדיכאון, הכפייתיות, החרדה, או כל קושי נפשי אחר, הופיעו וצמחו מאליהם או בגלל בעלי חמותי אמא שלי אבא שלי הבוס שלי המטען הגנטי שלי. ואיפה אני בכל הסיפור? קורבן של המציאות, או גזירת שמים קשה.

סיבה או מטרה

נקודה נוספת שפחות מוכרת היא מנוע המטרה. מה מניע את האדם? האם הסיבה ז"א הגורמים הסביבתיים גנטיים וכד'?

אנחנו יכולים לראות אנשים שונים שעברו חוויות זהות וכל אחד יקח את זה למקום אחר יעשה עם זה דבר אחר. הגורמים הסביבתיים או התורשתיים הם לא הכרח. הדבר שיגזור את גורל האדם בסופו של דבר היא הבחירה שלו. לפי מה אנחנו בוחרים? לפי מה שיקדם את המטרה העומדת לנגד עינינו.

המטרה המרכזית המניעה את כלנו כבנ"א היא המטרה הקיומית של השווי. בשביל להרגיש שווה בנ"א יכול להביא את עצמו למקומות פחות נעימים כדי להוכיח לעצמו ולפעמים גם לאחרים שבלי תנאים מסוימים כמו מחמאות או שליטה במצב וכד' הוא לא יכול לחיות. מבחינה פסיכולוגית, דיכאון הוא מעין מוות רגשי. זאת אמירה מאוד חזקה של האגו שאומרת "טוב מותי מחיי". אם אין לי שווי בקריטוריונים שלי אני לא מסוגל לחיות. כהמן בשעתו שהביא על עצמו מוות כי מרדכי אחד מתוך 127 מדינות 'לא יכרע ולא ישתחווה' לו. המן היה מוכן למות למען האגו שלו.

לפעמים אישה שנמצאת במצב רגיש אחרי לידה או בכל מצב מורכב אחר מרגישה שקשה לה ובאמת לא קל.. לעיתים באופן לא מודע היא תשתמש במצב כדי להצדיק את עצמה בפני עצמה או הסביבה שהיא "לא יכולה". חיה סבלה מדיכאון אחרי לידה בעלה שהיה איש צבא קבע מאוד דאג לה ולקח חופשה כדי להיות אתה. בפגישה חיה העלתה את המצוקה שלה מהדיכאון ויחד עם זאת צפה התנגדות פנימית שהדיכאון יעבור. בתהליך שהיא עשתה הבינה שהיא מרוויחה מהדיכאון את ה'ביחד' עם בעלה שבתפיסתה היה תנאי קיומי. באופן לא מודע במטרה לגייס את הסביבה למעני כדי למלא את האגו לעיתים נהיה מוכנים לשלם מחירים כבדים.

הבעיה הגדולה יותר שכאשר האגו מתמלא מתנאי מוגבל 'הנפש לא תמלא' ואנשים רבים מוצאים את עצמם בחיפוש עצמי אין סופי ואינם מבינים שרק חיבור אמיתי לאני הכי פנימי הנשמתי האין סופי בתוכנו הוא התשובה שתביא מרגוע לנפש.

וטרניו מדגישה כי כאשר רוצים להיחלץ מן המצר, מוכרחים להבין שהטוב אינו תלוי בשום נתון חיצוני בחיים שלנו – לא בבעל, לא בבית הספר של הילדים, לא בעבודה ולא בכלום, אלא רק בעצמנו.מתוך תפיסה של לקיחת אחריות אישית וחיזוק התפיסה של 'מוקד שליטה פנימי'  בו אנחנו מבינים שגם אם אף אחד לא התאים את עצמו אלינו, אלא אנחנו בעצמנו צריכים לדעת איך לנהל את חיינו. בידינו יש את המפתחות שיסייעו לנו להשתחרר מהקושי הנפשי".

הבנה כזו כשלעצמה תפתור את הבעיות שלנו?

הבסיס להכל היא ההבנה הזאת כדי לאפשר לנו להתרומם טפח מעל הקרקע ולחיות גאולה. לצאת מהמיצר הפנימי, מהמצרים הפרטי שלנו לגאולה פרטית", כמובן שכאשר האדם לא מצליח חשוב להיעזר באיש מקצוע כידוע 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' אבל בכל מצב שהוא, ברגע שהאדם מבין שהוא האחראי הבלעדי על חייו, יש לו סיכוי טוב יותר לגמול את עצמו מן הקושי ולהתחיל דרך חדשה".

פורסם לראשונה ב'קטיפה' 

בגיל חודש וחצי מצפים לחיוך חברתי, מגיל חצי שנה ילד יכול לאכול אוכל מוצק. מילד בן ארבע מצפים לשמוע משפטים של ממש, וילדה בגן חובה מסוגלת לכתוב את שמה בעצמה.

אנחנו יודעים המון על מה, מתי ואיך בכל הנוגע להתפתחות הילד, אבל עומדים מופתעים לנוכח העמימות שקיימת בכל הנוגע למסוגלות המוסרית של הילד, ולציפיות ממנו מבחינה חינוכית. האם ילד שהכול 'שלו' הוא צר עין? איך להתייחס לשקר של בן שלוש? האם אפשר לצפות מילד לנהוג על פי העקרונות שחונך אליהם גם כש'כל הכיתה' עושה אחרת? חינוך הבנים הוא ציפור נפשו של כל הורה, והשאלות הרבות שהוא כרוך בהם הן בעלות משמעות מכרעת.

שרה טרניו, פסיכותרפיסטית בבית חם, מבארת את משמעות החינוך: חינוך משמעותו לחנוך – להכשיר את הילד בתחילת חייו, כשהוא ברשותי, לחייו הבוגרים.

הרש"ר הירש, ביסודות החינוך כרך א': "אין תכלית אחרת לחינוכו של הנער בלתי אם להכין אותו לעצמאות הרוחנית שלו. ע"כ אסור לנו לדחות את רכישת המידות הדרושות לו בחיים את רכישת הכשרונות, המרץ והרצון לפעולות, הטהרה והבהירות, שבהם צריכים בנינו להצטיין בחייהם, עד שיתבגרו ויצאו אל מרחבי החיים הציבוריים…. בעודם בבית הוריהם צריכים הבנים ללמוד לסבול ולהתרגל למלאות תפקידים שעליהם יהיה לקיים אותם בהיותם אנשים עצמאיים…. הם צריכים עוד בשחר ילדותם לשאת באחריות גמורה על מעשיהם".

"לרוב", מבהירה טרניו, "האינטואיציה ההורית מזהה את השלב ההתפתחותי של הילד, ואנו מפתחים ציפיות שהולמות את הגיל – בהתאם להנחיית התורה הקדושה והחיובים ההלכתיים שאמורים לגביו. הציפיות מושפעות גם מנורמות חברתיות ותרבותיות". אך תהליך ההתפתחות הוא מורכב ומשתנה, ובדומה להתפתחות הפיזית, השלבים שלו אינם מתחילים ביום אחד ומסתיימים ביום אחר, הורים עשויים למצוא את עצמם מתלבטים לגבי רמת המסוגלות התואמת את הגיל, ואיך להגיב על התנהגות שנראית כי אינה תואמת גיל.

מוקדים חינוכיים בשלב ההתפתחותי – על זה בדיוק רצינו לדבר. כדי להבין את התהליך חילקנו אותו לארבעה שלבים מגיל ינקות עד ניצני בגרות. החלוקה אינה מדויקת, כמובן, ואינה מתחילה ומסתיימת ביום הולדת, אולם היא מאפשרת להבחין בתהליך המדורג שילד עובר עד להבשלה מלאה, ולקבל את האתגרים החינוכיים שמזמנים השלבים השונים מתוך הבנה כוללת שלהם.

שרה טרניו מלווה את תהליך ההתפתחות החינוכית, מסבירה על מסוגלות ועל דרישות, ונותנת גם כלים ליישום העקרונות. כמבוגרים בעלי סמכות, ולא משנה באיזה תפקיד, אתם מוזמנים להצטרף.

מסגרת – ילד, איך אתה משתייך? / עקרונות יסוד

"אף שבתהליך ההתפתחות של הילד משתנים בהדרגה המוקדים שבהם עשויים להתעורר האתגרים החינוכיים, הרי שעקרונות היסוד לגישה חינוכית נכונה מלווים אותנו במשך כל השנים שבהן אחריות החינוך מוטלת עלינו", מבהירה שרה טרניו, פסיכותרפיסטית ב'בית חם'. הבנה של צורכי הנפש הבסיסיים של הילד מעניקה לנו כלים טבעיים להתמודדות מול האתגרים המשתנים ועשויה למנוע קשיים שמקורם בתפיסה שגויה שהשתרשה בנו כחברה בלי ששמנו לב. הנחות היסוד הן פשוטות וקשורות זו בזו:

• האדם הוא יצור מטרתי, הוא עושה מה שעושה כדי להשיג מטרה כלשהי. המטרה הקיומית של הילד היא שייכות להורים ולדמויות סמכות. שייכות היא צורך קיומי מבחינה פסיכולוגית.
• שייכות מושגת בשני אופנים: או שאני מצטרף לעולם, או שהעולם מצטרף אלי. כמובן, הדרך התקינה והטבעית היא הראשונה. ילד שמפתח שייכות על בסיס של הצטרפות של העולם אליו – חי בתפיסה אגוצנטרית ומצומצמת והופך לשברירי ולא מסוגל. הוא תלוי כל הזמן באחרים שיעשו לו, יעשו בשבילו או יעשו איתו, ומצפה שהעולם ישתנה לכבודו. תפיסה הורית ויהודית נכונה מסתכלת על הילד כבעל פוטנציאל בלתי מוגבל. הוא יכול הכול! הוא מסוגל לעמוד בדרישות ההלכה והמוסר, בדרישות שלנו כהורים, בדרישות של דמויות סמכות ובדרישות שהחיים ומהלכם מציבים בפניו.

כאשר ילד נוקט בהתנהגות שלילית חוזרת, כלומר, אינו משתף פעולה איתנו ההורים או המחנכים, אות הוא כי ההתנהגות הזו הצליחה להשיג את המטרה: שייכות. החץ נתקע בסדק שהיה קיים אצלנו. כאשר אנו לא נבהלים בעקבות ההתנהגות השלילית של הילד, החץ מחליק וההתנהגות השלילית חסרת התועלת נעלמת מאליה.

• הדרך הטובה ביותר לאפשר לילד שייכות בריאה היא לגדל אותו בסגנון ההורותשמתאים לנו. כל עוד עקרונות הבית שלנו מונחים על פי חוקי התורה ועקרונות המוסר, ההתנהלות הטבעית והמצופה היא שילד יקבל אותם וינהג לפיהם. בית מסודר יותר מידי או פחות מידי, שעת כיבוי אורות מוקדמת, שבתות גדולות או קטנות – שום דבר אינו חשוב לילד יותר מאשר שייכות, שהיא הצורך הקיומי שלו. על השאלה האם להתחשב כרגע בהעדפות של הילד צריך לענות לפי מה שנכון לי אישית כהורה או כדמות סמכות, בהתאם לנתונים והמצב. לילד טוב כאשר לנו טוב. הכי קיומי בשבילו זה להיות שייך ושיהיה לו למי להשתייך. הסמכות שלנו אינה אינה מותנית בשאלה האם אני צודק בוודאות ברגע זה, והתחשבות בהעדפות הילד שאינה מתאימה לנו כרגע עשויה לספק צורך ספציפי ועכשווי לילד, אבל עלולה לפגוע בשייכות המיטבית.
• מטרת השייכות של הילד היא בלתי מודעת. פעמים רבות נפגוש ילד שרוצה באמת לנהוג כראוי ומצטער מאד על התנהגות שלילית, אך חוזר עליה שוב ושוב, משום שהמטרה הלא מודעת  של שייכות להורה דרך התנהגות שלילית זו הושגה.מסיבה זו גם לא נדבר על הילד על השייכות, אלא נחנך אותו להתנהגות נכונה, שבאופן טבעי תספק לו שייכות בדרך חיובית.

0-3 / ינקות עד ילדות

שלב התפתחותי: תפיסה אגוצנטרית

תינוק שנולד תופס את העולם בתפיסה אגוצנטרית מוחלטת. לאט לאט, בתהליך היפרדות טבעי הוא קולט שאמא היא יצור נפרד ושהעולם הענק אינו מתנהל סביבו או בגללו. בשלבי החיים המוקדמים ההבשלה הקוגניטיבית עדיין בראשיתה ולא תמיד מסוגלים הפעוטות להפריד בינם לבין העולם ולהבחין בין הרצונות והצרכים הפרטיים שלהם לאלו של הסביבה.

מוקדים חינוכיים:

• יכולת שיתוף והתחלקות:הוא לא מוכן שאמא שלו תחזיק ילד אחר, היא בוכה כשהשכנים לווים את העגלה, היא מסרבת בתוקף לנדב במבה אחת מהחבילה לבן דוד, הוא מרביץ לתינוק הקטן שנולד כשמלאו לו שנתיים – כל התופעות האלו אינן אמורות בשום אופן להכניס אותנו לשאלות על אופיו הרכושני כביכול של הילד, לגרום לנו לרגשות אשם או לנהוג ברחמנות כי הוא 'מקנא'. נקודת המבט האגוצנטרית היא שהכל שלי ובשבילי וממילא עלולה ליצור תחושת קושי או איום כאשר משהו חולק איתי את חפצי או את אמא שלי. לא נבהל מהתנהגות בוסרית זאת, נתייחס אליה בענייניות, ונלמד את הילד לחלוק עם השני וממילא לראות את האחר וצרכיו. כמו שלא יורדים לכביש גם אם מאד רוצים, כך לא מרביצים לתינוק גם אם מאד רוצים שאמא תהיה עכשיו 'שלי'.
• עצמאות: רכישת העצמאות עשויה לגרום לאחת משתי התופעות, או לשתיהן יחד: 'אני מחליט, ועושה בעצמי' וגם: 'תעשו לי'. יחד עם תחושת ההישג, עלולה להגיח חרדה שבסיסה בחוסר בשלות קוגניטיבית להבין שהקשר עם המבוגר אינו תלוי בכל העיסוק הטכני שהילד היה רגיל אליו. הילד הילד עלול לפעול מתוך תנאי מוטעה: אם אמא כבר לא מאכילה אותו הוא כבר לא שייך אליה, ולהיאבק על המשך תשומת הלב וההתעסקות בו. לעיתים, החרדה של הילד גורמת לחרדה הורית, שמעצימה את החרדה הילדית, שמגבירה את החרדה ההורית, וחוזר חלילה. עיצרו את הגלגל. הילד אינו מתכוון להילחם בכם, והמרי אינו אלא ביטוי של חרדה קיומית להשתייך אליכם. עליכם לבדוק מהי ההתנהלות שמתאימה לכם במצב הנתון, ולנהוג על פיה ממקום רגוע ובטוח. כאשר לא נוצר עניין רגשי – ההתנהגות אינה משיגה שייכות מוטעית וממילא מפסיקה.

3-6 / הילדות המוקדמת

שלב התפתחותי: ראיית האחר

במהלך שנים אלו מבשילה ההבנה כי לא כל מה שקורה בעולם קורה לי, ואפילו לא בשבילי או בגללי.

מוקדים חינוכיים:

• הבחנה בין מציאות לדמיון:תפיסת המציאות היא סובייקטיבית אצל כולנו כבני אדם, וכאשר אנו מדברים על יכולת קוגנטיבית של ילד, שנמצאת בשלבי הבשלה, יחד עם דמיון ילדותי פורה -התוצאה המתקבלת לעתים היא בילבול בין דמיון למציאות או בין רצון למציאות. הראייה האגוצנטרית באה לידי ביטוי גם ברמה של ייחוס ההתרחשיות אלי: אמא עצובה כי הייתי ילד רע, השכן חולה כי לא שמעתי בקולו, סבתא לא מגיעה לשבת כי היא לא רוצה להיות איתנו…

כך אנו יכולים לפגוש ילדים ילד שמשייכים אירועים מפחידים שנחשפו אליהם לעולמם הפנימי ואף מפתחים חרדות.

טשטוש הגבולות עלול לזמן סיטואציות שבהן הילד אינו דובר אמת ועלול להיתפס אצלנו, המבוגרים, כשקרן. כדי להתייחס לאמירות כאלו בצורה הנכונה חשוב להבין שאין בהן כדי להעיד על נטייה של הילד לחוסר יושר, על פגיעה ערכית או על כשל חינוכי, אלא רק על שלב התפתחותי שעלול לזמן אמירה שלא תואמת את המציאות. התגובה שלנו תעזור לו להפריד בין מה שהוא היה רוצה שיקרה או מה שיכול היה לקרות, לבין מה שקרה, בלי צורך להזכיר בכלל את המושג שקר.

"סבתא, מחר יוולד לנו תינוק" – "את מאד רוצה שיוולד לכם תינוק."

או:

"הפסדת שלא באת איתנו! השכן החדש נתן לנו המון ממתקים".

"בוא ניזכר מה היה. הגעתם לשכן, ומה הוא נתן לכם?"

"סוכריה".

• אינטראקציה חברתית – גמישות וויתור:באופן טבעי, ככל שהמסוגלות לראות את האחר ואת צרכיו מתבססת, אנו מצפים מהילד להתגמש ולוותר. כתוצאה מהיכולת הזו תתפתח אינטראקציה חברתית שמושתת על ראיית האחר. "אתה רוצה את המכונית האדומה, אבל עכשיו עוזי משחק בה".

וגם: "מימי היא אורחת שלנו. אנחנו נותנים לה להשתמש בדברים שלנו".

• דחיית סיפוקים:בהשפעת היכולת להבין כי העולם אינו מתנהל סביבי, ולא כל מה שאני רוצה אני יכול לקבל כאן ועכשיו, אנו מצפים מהילד להיות מסוגל לדחות סיפוקים. החינוך לדחיית סיפוקים מגיע מאמצע הסקאלה שקצותיה הם הורות נענית והורות דורשת. אנו נענים לרגש או לרצון ומבינים אותם, ובו זמנית דורשים התנהלות תקינה. אין סיבה ואין טעם להתכחש לרצון, אכזבה, פחד, או כל רגש שמניע מעשה לא רצוי. "אתה כל כך רוצה ממתק! אפשר לאכול אותו רק אחרי הארוחה". (ולא: "לא כדאי לך לאכול עכשיו, אחר כך תצטער שנגמר לך"), "אני מבינה שאתה מפחד לישון בחדר. יחד עם זאת, אתה צריך לישון בחדר שלך. נוכל לחשוב מה לעשות כדי לעזור לך להתגבר על הפחד". (ולא: "אין מה לפחד!"). הסכמה עם הרגש אינה מחייבת הסכמה עם הפעולה, ואין צורך לאסור את הרגש כדי לאסור את המעשה.

6-9 / גיל ילדות

שלב התפתחותי: יכולת התחשבות ונשיאה בעול

לאחר שראיית האחר התבססה אצל הילד והוא כבר מסוגל להפריד באופן מוחלט בינו לבין הסביבה, נצפה ממנו להבין שלאחרים טעם, תחביבים והעדפות משלהם. הוא אינו יכול להסתכל על העולם רק דרך המשקפיים שלו, או לפעול רק בהתאם לצרכיו או הרגליו.

מוקדים חינוכיים:

• חלק מהכלל:ילדים בגיל הילדות נתפסים בטעות כבעלי זכויות ללא חובות. למה בטעות? משום שהם מסוגלים בהחלט, וגם מצופה מהם, לקחת אחריות על ההתפקוד האישי שלהם (לפנות צלחת מארוחת צהריים, לסדר את החדר, להכניס בגדים לסל הכביסה), וגם להיות חלק מהכלל. חובות של ילד בבית הן חלק מהיותו אדם בריא, ערכי ומתפקד, והחינוך לזה הוא לא רק כי לאמא קשה, ולא כי אוספים נקודות למבצע, אלא פשוט כי כך נכון להתנהג. המבט הטבעי והראשוני אומר כי שייכות נוצרת על ידי הצטרפות של הילד אלינו, הוא חלק מהבית, הוא חלק מהכלל, כולנו בסירה אחת. הורים מתחבטים האם וכמה נכון לבקש עזרה מהילד, אבל בעצם, האמירה של 'היא עוזרת לי' אינה נכונה. היא עוזרת, היא מתפקדת, היא חלק ממה שקורה כאן. הצורך להשתייך הוא שלה, ושייכות תקינה היא בדרך של תרומה.

לכן, המסר שלנו כשאנו מבקשים עזרה אינו אישי לשום כיוון. אנחנו לא מבקשים שאתה תעזור לי, אלא מציינים מה צריך להיעשות. "ילדים, הסלון צריך להיות מאורגן". "הכביסה יבשה, צריך לקפל אותה", מתוך אמון בכך שהילדים רוצים לשתף פעולה, ושהם מסוגלים להגיע להסדרים הוגנים בכוחות עצמם.

• פיתרון בעיות חברתיות: הילד כבר מבדיל גם בין הרגשות שלו לשל אחרים, ואנו מצפים ממנו להתמודד עם חיכוכים חברתיים בכוחות עצמו, ולפתח כישורים אלו באימון יום יומי שהחיים מזמנים לו.

"הוא לוקח לי", "הם לא משתפים אותי במשחק", "אני רוצה להתנדנד ראשון". התגובה לכל אלו היא: "אתם אחים, ומסוגלים להסתדר ביניכם". כדאי שנזכור שלעולם לא נוכל לחיות את חייו של הילד במקומו, ו"תנאי המעבדה" שמזמן לו הבית הם מצוינים כדי לפתח יכולות חברתיות שיעמדו לו כשיצא לעולם ויידרש להתמודד בעצמו עם האתגרים החברתיים שהחיים מזמנים.

כמבוגרים, נוכל לעזור לנהל הידברות, אם יש צורך, או אפילו להציע פתרונות, אבל ההסדר, שהגיע אליו עם אחיו והעמידה בו ישארו באחריותו של הילד. תשעים אחוזים ממריבות בין אחים הן כדי להשיג את השייכות להורים! כדאי לחשוב על זה רגע לפני ששוב נתערב במריבה ונספק לה דלק ותכלית.

9-12 / ניצני בגרות

שלב התפתחותי: חשיבה מופשטת

לקראת סיום שנות הילדות, כל רמות החשיבה קיימות אצל הילד באופן בסיסי והוא מסוגל גם לחשיבה מופשטת, וממילא תפיסת המוסריות, העקרונות והערכים מתבססים בגיל זה.

מוקדים חינוכיים:

• התמודדות מול סחף חברתי:עם תחילת גיל ההתבגרות, השייכות החברתית הולכת ונעשית משמעותית יותר ויותר. עם זאת, השייכות לדמות הסמכות היא עדיין חיונית יותר לילד. לכן, הצורך להיות כמו "כולם" שמרשים או קונים או הולכים הוא זניח ביחס לשייכות ל'מה שמקובל אצלנו', ולכן, נצפה ממנו לעמידה בעקרונות ובדרישות שלהן חינכנו גם מול הסחף החברתי.

• ערכים יציבים:לקראת גיל מצוות, הילד מתקדם למצב שבו האחריות המלאה למעשיו מוטלת על כתפיו. התורה רואה בו אדם בוגר שאחראי למעשיו, וגם אנו נראה אותו כך. מצב זה מדגיש את המחויבות של הילד לנהוג על פי הערכים שהוא מחונך אליהם בכל מצב. אתה אמור להתעורר בזמן לתפילה, מאחריותך לפצות את השכן על נזק שנגרם לו, את מחויבת לפייס אדם שנפגע ממך. בהתאם לחשיבה המופשטת שמאפשרת לנער להבין את החיוב לנהוג לפי צו אלוקי, יחול שינוי, והצורך לקיים את רצון ד' ולהתקשר אליו לא יעבור רק דרך השייכות להורים המחנכים, אלא יתגלה כיעוד חייו. כאדם בוגר וכיהודי, המטרה שתניע אותו תהיה החיבור לד' והרצון לעשות את הישר והטוב בעיניו. "העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו, שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם בית ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את הנצר הזה, את עצמו, לעץ גדול עץ החיים, ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה…"(האדמו"ר מפיצסנא, חובת התלמידים)

מה נעשה כאשר הרגש משתלט עלי וקובע בדרכו את מהלך חיי?

כאשר השכל מבין, אבל רגש הפחד חזק יותר ומרגיש כי אם נרפה מות נמות?

איך בכל זאת נתקרב לעצמנו? מה יתן לנו את הכח והביטחון לבטוח בשני ויותר מכל בעצמי?

במאמר הקודם מי האויב שלי הבנו מה קורה לנו כאשר אנו בפחד קיומי ונלחמים על הערך העצמי שלנו. כעת נכיר 2 כלים שיכולים לעזור בכך:

האחד, להכיר ולחבור לילד הקטן שבתוכי.

אשים לב לפער בין החלק הבוגר שבי לחלק הילדי שבי. לאט לאט מתוך חיבור וחיברות בינהם אפשרי להגיע להרמוניה פנימית וממילא להרפות מהבריחה והמלחמה.

לא בפקודה לא בכח. ברכות. בעדינות. בכבוד. לא בכתישה ולא בשפיטה.

להקשיב לו לילד הקטן שבתוכי. להסכים להיות אתו בפחד, בלי להיבהל. ובעיקר להסכים להיות אתו. נכון. בהתחלה זה עלול להיות קשה. הפחד מאיים להשתלט. הוא רגיל לברוח או להתמגן וללבוש שריון מפני הסכנה. הוא רוצה להילחם להתקשח ולהפחיד או להתרחק.

נעזור לו לילד הקטן שבתוכנו כמו לילד קטן וחמוד בגן שנבהל והוא משותק מרוב פחד נגיד לו מילים טובות מילים מרגיעות אולי נחבק אותו וניתן לו לטיפה עדינה ובעיקר נקשיב לו.

נקשיב לו ונהיה אתו. נהיה את הרגע הזה. בלי לברוח לשום מקום. עכשיו זה מאוד קשה. וזה נדמה כי כך זה ימשך לעולם ועד. אך בדרך כלל זה לא כך. החלק הבוגר שבנו כבר מכיר וכבר יודע. זה לא באמת מסוכן.

דווקא כשאנו מעיזים להיות בכאב, הנפש מתחזקת ומסוגלת יותר.

והשני, חיבור לעצמי הפנימי והרפיה ע"י מיינדפולנס.

מאפשרת לכח הפנימי שבנו להתעורר מתוכי להתחזק מכך שנהיה בקשיבות ובתשומת לב לעולם העשיר שבתוכנו שנדחק הצידה ברגל גסה ברעש רקע החזק של העולם המערבי התובעני כל כך להישגים והתניה בהצלחות.

מעלתו היא בכך שברגע שמתרגלים אותו הוא הופך לקניין ואין צורך להיות תלויים במטפל כדי להגיע לוויסות רגשי ורווחה נפשית. מיינדפולנס זוהי מדיטציה בנוסח העולם המערבי המאפשרת לנו להתחבר לעצמנו על ידי תשומת לב לרגע הזה. ללא צורך בתהליכים קוגניטיביים של רצף והגיון וללא שיפוטיות.

הרציונאל שעומד מאחורי מדיטציה זו היא שככל שנסכים לחוות את הרגע הזה ללא הרגע הקודם או הבא עם כל מה שהוא טומן בחובו כולל פחד שצף או מחשבה מדאיגה כך נרחיב את היכולת הנפשית שלנו ואת החוסן הפנימי שבתוכנו לשאת את המציאות כמות שהיא בלי תנאים ולהיות מאושרים.

תרגיל שימת לב לנשימה:

עצמי עיניים, שבי בתנוחה נוחה, ורק שימי לב לנשימה. את לא צריכה לשנות שום דבר. רק להיות מעיין תייר סקרן בארץ לא נודעת החוקר את הנופים המתגלים לעיניו.

שימי לב איך האוויר נכנס דרך האף ו הפה כיצד הוא זורם פנימה ממלא את הראות והבטן… את יכולה לשים יד על הבטן ולחוש את ההתרחבות וההתרוקנות של האוויר בחלל הבטן.

אם עולות מחשבות או רגשות תהיות ושאלות הסתכלי עליהן כעל ענן רך המשייט וממשיך הלאה והמשיכי לשים לב לפלא הזה לגוף הנינשם מעצמו. כמו גלים בים מעלה ומטה… שוב ושוב.

הרשי לעצמך מס' דקות ביום להקדיש לעצמך

את מוזמנת לשתף אותי בשינוי שחל בגופך ובנפשך בעיקבותיו.. בהצלחה!

כשה"אני" בסכנה ויוצא למלחמה על החיים

תחושות של כעס וחוסר אונים או חרדה משתקת כל בן אנוש מכיר.

אבל מה קורה כאשר הרגשות האלו הן בני לוויה קבועים? התחושה היא שצריך להילחם או לברוח מכל אירוע או אדם המקרבים אותי לאזור הסכנה.

לאחר זמן במצטבר אנו חשים מותשים ממלחמת ההישרדות הזאת.

מותשים מהחיים ואפילו מחשבות כמו "נמאס לי לחיות" עלולות לצוץ

במלחמה קיומית חייבים לנצח הרי מדובר על חיים ומוות ואם כך, נקשיח עמדות נשלוף ציפורניים ונלחם… או לפעמים נבחר לברוח הרחק הרחק מאזור הסכנה.

הרי…

אני שווה וקיימת רק אם אני הכי הכי

אני שווה וקיימת רק אם מרוצים ממני

אני שווה וקיימת רק אם אני במרכז ההתרחשות

אני שווה וקיימת רק אם אני בשליטה

הבעיה היא שכשאנו בורחים מהרגש המאיים מהפחד העמוק שבתוכנו בו זמנית אנו בורחים מעצמנו. הריחוק הזה מאפשר לנו לשרוד אבל לאורך זמן הוא מתנקם בנו ובגדול.

להיות רחוק מעצמך, להיות זר לעצמך אין גלות קשה מזו.

הבדידות קשה מנשוא חוסר האונים גדל ועמה גדלה הבריחה וחוזר חלילה…

כשאנו מרוחקים מעצמנו תוצאת הלוואי שקורית מכך פעמים רבות היא שאנו מרוחקים גם מאחרים. כשאנחנו לא חברים קרובים של עצמינו גם אחרים מורחקים מלהיות קרובים אלינו… כי אם יגלו את האמת אוי ואבוי אז מה יקרה?? וככל שהבריחה מתחזקת, המסכות והמחיצות הולכות ומתעבות מעצמי וגם מהזולת..

כך גם במלחמה חזיתית כשאנו כועסים על עצמנו ללא חמלה כותשים את עצמנו עד כדי חוסר אוויר אין לנו יכולת לשמוע צל צילו של מילת בקורת. הכל מאוד עדין. כל מילה שיפוטית או טענה מייד מתפרשים כמשהו אישי נגדנו. הרי מי שגורם לי להרגשת דכאון או פחד דין רודף לו ומצווה עלינו להקדים ולהורגו.

אז מה הפתרון?

בכל מצב הקושי הוא קושי אמיתי. להיות במלחמה זה מעייף נורא. להיות בבריחה גם מתיש ומרחיק אותי מעצמי.

וכשאין לי את עצמי אז איך אפשר בכלל להתמודד עם אתגרי החיים?

הפתרון נעוץ בשאלה הראשונה שהיא שאלת האמת.

האם זאת האמת?

האם זאת האמת שאנו חייבים שיהיו מרוצים מאתנו תמיד ויאהבו אותנו ואם לא חיינו אינם חיים?

כל עוד שהתשובה היא כן זאת האמת. הרי שאין ברירה אלא להמשיך ולחיות בהישרדות. להילחם על כל גרם אהבה על כל גרם אישור שהשני ייתן לי.

הרי אם ה'חמצן' שלי עובר דרכו אז לא נותר לי אלא להשתעבד אליו, להמשיך להיות תלוי בו ובעצם לנצל אותו.

כן כן. זאת לא טעות.

כשאנו מרצים אנו בו זמנית גם מנצלים.

מנצלים את השני למטרות אינטרסנטיות טהורות של חמצן וחיים.

לא.

זה כבר נשמע לא טוב בכלל.

לנצל? אני?

אני זה שבצד של המסכנים, של הפראיירים שמנצלים אותם שדורכים עליהם שלא מעריכם מספיק את מה ההקרבה… איך באחת הפכתי לנצלן הבזוי?!

אז איך אקבל חמצן? ממה?

האמת לא חייבים להמשיך להישאר שם. אלא אם כן זאת הדרך היחידה לחיות ולקבל חמצן.

ואחזיר בשאלה: האם בכלל צריך תנאי כזה או אחר כדי לחיות? כדי לקבל חמצן?

האם הפתרון נעוץ בכך שאחליף פרה בחמור?

אז איך נהיה שווים? איך נהיה קיימים?

במקום להתנות (לש' תנאי) את עצמי בקבלת אישור מהאחר אחליף זאת בתנאי חדש רק להיות עצמאי רק לא להיות תלוי באף אחד יותר לעולם?

ברור שאין כל טעם להחליף תנאי בתנאי כי אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

אז מה, נחיה בלי תנאים בכלל? אז איך נחיה?

מסתבר שנחיה הרבה יותר טוב

באותו רגע שנחיה בלי חמצן מזוייף באותו רגע השיחרור והגאולה כאן.

כשנוותר על אשליית השליטה אז נחיה באמת את המיטב שעולמו של הקב"ה מזמן לנו.

כשנרפה מאיך בדיוק ובאיזה קצב הדברים צריכים לקרות

כשנרפה מהתחשבנויות: הוא חייב לי הרי אני את הנשמה נתתי לו

כשנסכים להפסיק להתווכח עם המציאות אזי הגאולה הפרטית תגיע

כשנסכים לאהוב בלי תנאים את השני וממילא גם את עצמי אזי הרווחה ענקית תשטוף אותנו ונהיה שמחים ומאושרים כי סתם ככה למה לא בעצם? מה? צריך תנאים כדי לשמוח?

הקב"ה נתן לנו את האישור.

בעצם נותנו לנו כאן את החיים. חלק אלוק ממעל.

כשנרפה מהמלחמה כשנצא מתדר ההישרדות אז נהיה פנויים לשמוע את מה שיש לעולם לספר לנו בנחת. לראות בפרופורציה שגם כשהנאמר לא נעים זה לא נורא ואולי יש שמץ של אמת ושווה לאינטרס שלנו לשנות פה משהו

פתאום נהיה פנויים לנשום בנחת ולהנות מכל נשימה ונשימה ברגע הזה ולא להיות בלחץ על הבאה.

פתאום נראה שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותנו אבל לא אפשרנו להם להתקרב כי היינו במלחמה ובבריחה

כשאתה מחייך לעולם העולם מחייך אליך בחזרה.

כדי לקבל אהבה אי אפשר להפחיד כי אז יברחו ממך

כדי לקבל אהבה אי אפשר לברוח כי אז נשאר בודדים

בואו נצא מתדר המלחמה ונזכה באהבה ובקרבה מתוך הרפיה

כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם.